116 | ביבי : סיפור חיי התקשרתי שוב לעדו . אין חדש . שוב ניסיתי להרגיע את עצמי ללא הצלחה . לבסוף, כעבור שעות אחדות, צלצל הטלפון . "זה עדו", אמרתי למיקי . "הוא הולך לומר לי שיוני נהרג״ . הרמתי את השפופרת . "ביבי", אמר עדו בשקט, "יוני נהרג" . אי אפשר לתאר את הדממה הנוראה והמיוסרת שהשתררה משני צידי הקו . באותם רגעים של הלם מוחלט הצלחתי לחשוב רק על הורינו . "אלך לאבא ואמא", אמרתי לעדו, קולי נשנק . "שלא יקבלו את הבשורה בטלפון" . עדו הסכים . הנסיעה מבוסטון לאית'קה ארכה שבע שעות ארוכות של ייסורים שלא יתוארו . צביקה ורותי ליבנה התנדבו להסיע את מיקי ואותי . כשהגענו לאית'קה צעדתי לבדי בשביל המוביל לביתם הצנוע של הוריי, ליד אוניברסיטת קורנל . התקרבתי אליו וראיתי את אבא מבעד לחלון הקדמי . הוא פסע אנה ואנה, שקוע במחשבות, ידיו שלובות מאחורי גבו . לפתע הסתובב והבחין בי . "ביבי", הוא חייך בהפתעה, אבל בראותו את ארשת פניי הנפולה הבין מיד . הוא זעק זעקה איומה שלא אשכח לעולם, כקולה של חיה פצועה . שמעתי את אמי צורחת . אם היה בחיי רגע נורא יותר מקבלת הידיעה על נפילתו של יוני, היה זה כשנאלצתי לבשר על כך להורי...
אל הספר