14 הקדמה לא בכדי חיפשו הסופרים המזרחים כותבי העברית את דרכם אל הפרוזה, ובייחוד אל הרומן . הרומן המודרניסטי של אותה עת היה צורה ספרותית שברירית ביותר — צורה גמישה, משתנה, לא-עשויה בהגדרה, שמתגלה בה באופן מובהק הסתירה הפנימית בין צורה ואי-צורה . כאשר גיאורג לוקאץ' כותב על הרומן בעשור השני למאה ה- ,20 באותה תקופה בה החלו לפעול הסופרים המזרחים בהם אני עוסקת, הוא כותב עליו כאיזון מתנודד, יציב-בקושי, של טקסט הנמצא בתהליך מתמשך של היווצרות, טקסט המכונן את עצמו כנורמה פלואידית של התגברות-על-עצמו . 2 לא בטוח שההגדרה הזו לרומן תקפה באותה מידה עד היום : לוקאץ' עצמו כותב כי אי אפשר להניח שהצורות הספרותיות הן סטאטיות, וגם אם יש בהן ממד קבוע, הן כפופות לשינויים היסטוריים ולהתפתחות של קונבנציות-טעם כמו כל מוסד תרבותי אחר . על כל פנים, גמישותו הייחודית של הרומן בתחילת המאה העשרים, ובייחוד בספרות העברית הארץ-ישראלית, שבה עוד היה בגדר צורה חדשנית לא-לגמרי מושגת, עשויה להסביר מדוע נמשכו אליו הסופרים המזרחים בני הזמן, ומדוע שאפו בכל מאודם לכתוב רומנים או לכל הפחות יצירות פרוזה רחבות-בד, שלא רק נשאו רוח של...
אל הספר