מקרים עדינים ששמם רציחה

227 גוריון וחוּלק לחיילי צה"ל כ"מופת וכוח פנימי" . בידודו של האירוע המקומי, כפי שמציין חבר, שירת את ההנהגה כדי להגדירו חריג ( מעשה של עשבים שוטים, בלשון ההווה ) ולהסתיר או לאשר את ריבוי המעשים האחרים, שאולי מצטרפים יחד למדיניות לא רשמית של גירוש, פינוי, הטלת אימה ועידוד בריחתם של פלסטינים תושבי הארץ בעת המלחמה . אלתרמן עצמו, בהמשך השיר, אמנם קורא לדבר בשמו ( "'מִקְרִים עֲדִינִים' / אֲשֶׁר שְׁמָם, בְּמִקְרֶה — רְצִיחָה" ) ואף קושר בין מבצעם היחיד ובין הכלל, שהם "צֶמֶד-כַּחֹק", אבל מסתפק בענישתו של היחיד "בַּצִּינוֹק" כדי לטהר את המחנה כולו . ואולם לא משום הארת הדברים האלה 'אל תגידו בגת' הוא ספר חשוב וזניח . הוא חשוב, כי הוא מספק אזכורים ועדויות מפנים המחנה עצמו לקיומם של מעשי הזוועה, לרבות רצח חפים מפשע ואונס, שרוב הציבור היהודי בישראל מעדיף לראות בהם כזבים או מעשי בגידה של היסטוריונים עוינים, והוא זניח, כמובן, ביחס ליצירת המופת המכונה "חוק הנכבה", המטילה, גם בגרסתה המרוככת, צנזורה על רגשות ומחשבות וזיכרונות ( אולי, כלשון החוק, יוסר עתה המימון הציבורי מבתי הספר המלמדים את יצירותיו של אל...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד