184 לא רק תשטח את השיר עד מאוד, אלא גם תחמיץ לפחות אחת מהמשמעויות העמוקות בפרויקט השירי של מילוש . במובן מסוים, מילוש מסכם ב"היות" את תכליתה של האמנות באשר היא, גם אם תכלית זו היא בהירה יותר בשירה ובציור . זהו הניסיון הנואש לִתחום ולהפוך לבר-אחיזה את מה שאין לו קווי מתאר : הטבע, הזמן, התשוקה, החלוף . ניסיון זה, המעבר מן הראייה הטהורה לכינוי בשם, אולי נועד לקנות בעלות על הדבר, לעשות אותו ל"שלי" . משניסיון זה נכשל, אפשר לפחות לנסות לשלוט בהתפוגגות של החוויה, לקבע אותה כדימוי וכזיכרון . כשגם ניסיון זה נכשל, נותרה התכלית השלישית, המהותית לא פחות, של האמנות : האֵבל . באמצע חייו מילוש פותח בעבודת אבל, שאין לה סוף, אבל היא מניבה "מֶלַנְכּוֹלְיָה רַבַּת חֶסֶד" . מדוע היא רבת חסד, שואל מילוש את עצמו, "כְּלוּם מִפְּנֵי שֶׁהַכַּעַס לֹא יוֹאִיל מְאוּמָה ? " על השבחים המגיעים לדוד וינפלד לנוכח תרגומיו הנהדרים לשירי מילוש יש להוסיף אפוא את ההוקרה של תבונת העורך שלו . כשהקדים לשירתו האחרונה של מילוש שירים ספורים שלוקטו מהעשורים שקדמו לה, הוא לא רק הניח בידי הקוראים מפתח להבנתה, אלא גם מיתן את הנטייה ...
אל הספר