179 שקינה, כלשון ריבנר, נשמעת בשיר כנחמה, אלא משום שהכתיבה מאפשרת מגע אינטימי עם התפארת . "אֲפִלּוּתִּמְצָא אֶלֶף סִבּוֹת לְהִתְנַגֵּד — הָעוֹלָם נִפְלָא", פותח ריבנר את ספרו, כמי שמוכן להשיל מעליו את להטוטי השירה ואת תביעות האֶגו ולומר דברי תהילים חיים . "מֻפְלָא שֶׁאַתָּה מֵקִיץ בְּבֹקֶר חַי וּמֻפְלָא שֶׁגּוּפְךָ / הִגִּיעַלְגִיל מֻפְלָג כָּזֶה", הוא כותב בפשטות, אבל מוסיף מיד, "מֻפְלָא שֶׁשִּׁנֵּי הַטּוֹרֵף נִנְעָצוֹת בְּדִיּוּק בִּבְשַׂר הַנִּטְרָף / וּבְרָכָה וּקְלָלָה חוֹבְקוֹת זוֹאֶת זוֹ" . הטבע מופלא על כל אכזריותו ומכאוביו . חסד הקיום הפיסי, אם לא יותר מזה, הוא בל-ייאמן, חרף האפילה : "מֻפְלָא שֶׁמִּתּוֹךְהָאֲדָמָה בּוֹקְעִים גִּבְעוֹלִים יְרֻקִּים זְעִירִים / שֶׁסּוֹפָם הַלֶּחֶם שֶׁאַתָּה וַאֲנִי אוֹכְלִים / / עַל חֻדּוֹ שֶׁל סַכִּין" . ריבנר הוא צייר מאופק, מדויק, של המופלא הזה . לעתים אינו מוסיף הרבה, רק מבקש לכוון את עין הלב, לקבע את החולף . "שׁוּב פֶּרֶץ עָלִים צְהֻבִּים שְׁלוּכִים כְּמַפָּל מַיִם" ; "כֶּלֶב גָּדוֹל רוֹדֵף חֲתוּלָה קְטַנָּה / הִיא נִמְלֶטֶת . הִיא מְטַפֶּס...
אל הספר