125 כמעט . לא לשווא חוזר בספרו מוֹטיב החדר, שהרוח או האור באים אליו מבחוץ והולכים ממנו . הדיאלוג עם הנפש המוצאת לה בית בגוף שזור בשירי הספר . "נַקִּי נַפְשֵׁךְבִּשְׁבוּעָה", הוא כותב באחד מהם, "כַּמָּה עוֹד אֶפְשָׁר לְהַאֲמִין / לַפְּרוּעָה הַזֹּאת, / פָּגְמָה בִּבְגָדַיִךְ / הוֹלִיכָה אוֹתָךְמִבַּיִת לְבַיִת / ( . . . ) כְּבָר מוּטָב לָךְבִּלְעָדֶיהָ, / ( . . . ) אוֹמֶרֶת : אֵמוּן יֵשׁבֵּינִי לְבֵין הָאִשָּׁה הַזֹּאת / הַכְּרוּכָה מִסְּבִיבִי כְּמוֹשָׁעוֹן" . ואולי לא במקרה ממוען שיר זה לאשה . בחייו, איזקסון מבקש לו מחסה באהבה האישית, באהובה . מצד אחד, הוא אולי מתפכח מאשליית השושלת כהמשך קיומו-שלו ( המשפחה "יוֹשֶׁבֶת לְשֻׁלְחָנוֹ לִסְעֻדָּה / שֶׁל הַמַּאֲכָלִים שֶׁשָּׂנֵא בְּחַיָּיו" ) . מצד אחר, הוא יוצר משוואה ברורה : "קֹהֶלֶת מָנָה אֶת הַהֶבֶל / אַחֲרֵי שֶׁכִּנֵּס נָשִׂים וּזְמַנִּים, / וַאֲנִי תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁטֶרֶם חִבַּקְתִּיךְ" . לא שאיזקסון מאמין בהכרח בכוחה המוחלט של האהבה, בקיומה היציב והטהור, בוודאי לא בכוחה לגבור על החידלון, אבל אפשרות אחרת כמו לא עומדת לרשותו . "מִשּׁוּם ...
אל הספר