192 והפשטנית . למעשה, פרשת יחסים זו אינה אלא צידם האחר של יחסי אמנות - חיים . לא היה דור בשום תרבות שלא התייחס בדרכו שלו אל תסבוכת יחסים זו, הכרוכה דרך כלל בוויכוח ה"מועיל" עם ה"נאה", כשכל דור ותפיסת ה"מועיל" וה"נאה" שלו, וכל דור מסיט את דגש השפעת הגומלין הדו-סטרית לכאן או לכאן - הכול לפי גורמי השעה ותפיסת העולם של המגדירים, דרך כלל בניגוד לתפיסות קודמיהם המיידיים . ויכוח זה נסוב על אמנות המילים יותר מאשר על אמנות אחרת, מטבע כליהָ - היחידה המילולית הנושאת משמעות ומשמשת תחומים אחרים שאינם אמנות ; והדברים ידועים . כך או אחרת, ויכוח "המועיל" עם "הנאה" נגזר עליו שיסתיים, מאז ומעולם, במסקנת צירוף שני הגורמים ליצירת שיווי משקל כלשהו, מכורח העובדה, שה"מועיל", בהתכחשו לטבעו של ה"נאה", סופו לצאת מתחומי האמנות ; כשם שעמדת ה"נאה" הקיצונית - אידיאל הצורה הצרופה - מוליכה אל מחוץ לתחומי החיים . אף הדגשה יתרה של מרכיב אחד על חשבון רעהו סופה להביא את העמדה הקיצונית לפרדוקס הסותר אותה : "החיים מגישים את המראה אל פני האמנות" - אומר אוסקר ויילד, וממשיך : "החיים מחקים את האמנות הרבה יותר משמחקה האמנות את ...
אל הספר