052׀מס ורת העברית במרוקו ובמכּנאס : ksíbit כְּשבת ( אסתר א, ב — מכ"ב ) ; klál כְּלל ( פאה א, ד — תפ"א ) ; bhàr בְּהר ( תענית ב, ד — מכ"ב ; שם, ה — מכ"א ) ; bathillím בתְּהִלּים ( סוכה ה, ד — מכ"א ) ; síbxul שבְּכל ( תענית ב, ב — תפ"א, תפ"ב ) , וכן במרכיב העברי : 31 sfarím סְפרים ; ktubba כְּתובה . כלום קיימת חוקיות בתופעה זו בקריאתם של חכמי מרוקו ? אם נביט בתנועות הקרובות לשווא הנדון ניווכח שהאיפוס קיים בקרבת שלוש התנועות u , a , i . ואם כן אין איפוס השווא מותנה באיכות התנועה הסמוכה . אשר לעיצורים עצמם — בחינת העיצורים הקרובים לשווא שהתאפס מראה שהתופעה קיימת בקרבת עיצורים דו-שפתי, מכתשי, וילוני, סדקי ולועי . מכאן יש להסיק שאף העיצורים הסמוכים אינם משפיעים על הנחת השווא . עתה, לאחר שנתחוורה לנו העובדה שאין התניה פונטית לאיפוס השווא במסורת העברית המרוקאית נשאלת השאלה : מה פשר החריגים הללו בפי דובריה ? אהרן ממן מסביר את איפוסו של השווא הנע בקהילת תיטואן כתוצאה של התרחקות השווא מן הטעם הראשי . והנה דבריו : ' [ . . . ] שהוא [ השווא ] רחוק 32 אולם הנחה זו אינה נותנת מרחק של שתי הברות או יותר...
אל הספר