299 פ ר ק 3 : ה ג י ב ו ר פ ו ש ט ו ל ו ב ש צ ו ר ה גורסות כי מכיוון שהאדם נברא רק “בצלמו“ של אלוהים, ההפרדה בין הנשמה לבין בוראה אבסולוטית – ובכך הן משמרות, כנקודת השיא בלקח שהן מלמדות, את ההפרדה הדואליסטית בין “הנשמה הנצחית“ של האדם לבין הישות האלוהית . הנצרות אינה מעודדת התעלות אל מעבר לצמד הפכים זה ( אדרבה, היא אף מוקיעה גישה כזאת כ“פנתיאיזם“, ומצדדיה כבר הועלו בעבר על המוקד ) ; ואף על פי כן שופעים יומניהם ותפילותיהם של מיסטיקנים נוצרים תיאורים אקסטטיים של התנסויות מאחדות ומנפצות-נשמה שכאלה ( ראו לעיל, עמ‘ 47 ) . גם החיזיון שבו חותם דנטה את ה ק ו מ ד י ה ה א ל ו ה י ת ( ראו לעיל, עמ‘ 181 ) מפליג בפירוש אל מעבר לדוֹגמה האורתודוקסית, הדואליסטית והקונקרטיסטית, שלפיה דמויות השילוש הקדוש הן בעלות אישיות מוגדרת וסופית . כאשר אין מִתעלים אל מעבר לדוֹגמה זו מתפרש מיתוס “ההליכה אל האב“ * כפשוטו, כלומר כמתאר את יעדו הסופי של האדם ( ראו לעיל, עמ‘ 242 ) . באשר לשאלה האם לראות בישו מופת הראוי לחיקוי או להתייחס אליו כאֵל * ה ב ש ו ר ה ע ל פ י י ו ח נ ן , יד 28 : “הולך אני אל האב“ ( המתרגמת ) . [...
אל הספר