167 פ ר ק 2 : ח נ י כ ה מסמל את כוחותיו הנצחיים, המחַיים והמעניקים צורה ודמות של המעיין האוניברסלי . מוטיב זה בסיפורי העם הוא מה שסעודת האלים וקרן השפע הן במיתולוגיות . מכיוון שהוא משלב שני סמלים חשובים - המפגש עם האלה וגניבת האש - ממחיש סיפור זה בפשטות ובנהירות את מעמדן של הישויות האנתרופומורפיות בעולם המיתוס : הן אינן מהוות יעד כשלעצמן אלא שומרות, מגלמות או מעניקות את השיקוי, את החלב, את המזון, את האש או את החסד של החיים הנצחיים . מתבקש לפרש דימויים כאלה כאילו הם בעיקר, אם כי אולי לא רק, פסיכולוגיים ; כי בשלבים המוקדמים ביותר של התפתחות הילד ניתן להבחין בקיומם של ניצני “מיתולוגיה“ המתארת מצב שמעבר לתמורות הזמן . דימויים אלה מופיעים כתגובה וכמגננה ספונטנית לנוכח פנטזיות השמדת – הגוף התוקפות את התינוק כשנגזל ממנו שד האם . 250 “התינוק מגיב בהתקף זעם, והפנטזיה המלווה את התקף הזעם היא של תלישת כל האיברים מתוך גוף האם . . . אזי הוא חושש מנקמה על דחפים אלה, כלומר שירוקנו לגמרי את גופו שלו . “ 251 חרדות לשלמוּת גופו, פנטזיות נקמה, צורך אילם ועמוק בחסינות מהשמדה ובהגנה מפני הכוחות ה“רעים“ הפו...
אל הספר