שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ . . . כִּי לִבָּם צָפַנְתָּ מִשָּׂכֶל בין תקווה לייאוש בפרק זה, כהמשך של פרק ט"ז, פונה איוב לקב"ה ומבקש ממנו ערבות במשפטו שהפך להיות משפט מול רעיו . הערבות שהוא מבקש מה', משמעה מחסה ליום פקודה מפני חיציהם של הרֵעים שכבר אינם רֵעיו . שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ . כִּי לִבָּם צָפַנְתָּ מִשָּׂכֶל עַל כֵּן לֹא תְרֹמֵם . לְחֵלֶק יַגִּיד רֵעִים וְעֵינֵי בָנָיו תִּכְלֶנָה ( י"ז, ג - ה ) . יש כאן סימני קרבה ראשונים של איוב אל הקב"ה בעת הבנתו של איוב, שהקב"ה הוא היחיד שאיוב יכול לבטוח בו ביום צרתו . זוהי דרך מובהקת, שבה נגלה הקב"ה אל האדם ועונהו 'ביום צרה' . סימנים אלו ילכו ויתרבו, אך לא ברצף של עליות . רגעי הייאוש וביעותיו של השטן עדיין מפעמים בקרבו של איוב בעת צרתו, ועוד נכונו לו נפילות רבות . כאן הוא ממשיך בחיזוק ידי עצמו בתלאותיו : וְיֹאחֵז צַדִּיק דַּרְכּוֹ וּטֳהָר יָדַיִם יֹסִיף אֹמֶץ ( שם, ט ) . אך כוחם של רגעי הייאוש עדיין גדול, ולקראת סוף המענה איוב נופל שוב : אִם אֲקַוֶּה שְׁאוֹל בֵּיתִי בַּחֹשֶׁךְ רִפַּדְתִּי יְצוּעָי . לַש...
אל הספר