ברכות פרק ח 137 על כן בסעודת השבת החגיגית מדגישים בית הלל את המצווה לשתות יין ורואים . ובית שמאי רואים בקדושת החג והשבתבה ובסעודה החומרית את עיקר המצווה 10 את העיקר, והיין והסעודה הם רק כלי עזר לחג . ספראי מבאר על פי קו המחשבה הזה את מרבית המחלוקות שבפרק . לדעתו, בעוד בית פורמלי, לדעת בית הלל יש לשים את - שמאי תמיד מציבים בראש את המעשה הדתי ר אותו באים המעשים ה'דתיים' לשרת, ולאהדגש על 'הניהול התקין' של הסעודה, אש להפך . לאור קו המחשבה הזה הציע ספראי הסברים גם למחלוקות הבאות : בית שמאי דורשים שהסעודה תתחיל במעשה הדתי, במעשה הטהרה,—מ"ב כלומר בנטילת הידיים . ואילו בית הלל אומרים שהסעודה מתנהלת כסדרה לפי רק כאשר מגיעים לאותו חלק המחייב זאת, כלומרסדר האכילה . יש ליטול לידיים לפני בציעת הפת . לבית הלל נטילת הידיים היא מצווה לצורך הסעודה, ולבית 11 שמאי היא בעצם עיקר לעצמה . גם במשנה זו ייתכן שהמחלוקת בין הבתים חוזרת לשאלה העקרונית— 12 מ"ג על השלחן בשליותר של טיב נטילת ידיים . לבית שמאי יש להניח את המפה חשש שמא הכסת טמאה, ומתוך מגע של הנוטל עם הכסת ייטמאו ידיו שוב . בית שמאי דורשים מהנוטל או מ...
אל הספר