מאז הופעתו במאה השביעית , האסלאם מהווה גורם מפתח בהיסטוריה של המזרח התיכון . מרבית הישויות הפוליטיות באזור היו במשך מאות שנים מדינות הלכה אסלאמיות , ומעמדם של הנוצרים ( וכן של היהודים ) שחיו בהן היה נחות באופן מובנה . הם הוגדרו כבר בשלב מוקדם יחסית כ " בני חסות " ( אהל אל ד ' מה ) , מעמד שאמנם הקנה להם הגנה מצד הריבון , אך גם חייב אותם בתשלום מס גולגולת ( ג ' זיה ) והיה כרוך בנישולם מזכויות רבות . מצבם זה קובע תחת האימפריה העות ' מאנית , אשר הפעילה את שיטת המילת לשליטה על המיעוטים הדתיים . שיטה זו שימרה את מעמדם הנחות , אך העניקה אוטונומיה קהילתית ל " עמי הספר " , שעל ייצוגם מול שלטונות האימפריה הופקדו ראשי העדות הדתיות . הופעת הרעיון הלאומי באזור בשלהי המאה התשע עשרה , חוללה שינוי ניכר במעמדם של המיעוטים הדתיים . הלאומיות , בהיותה תפיסה חילונית במהותה , פתחה לראשונה לפני הנוצרים את האפשרות להשתלב במדינות האזור המתגבשות על בסיס אזרחי שווה . בתקופה זו רכשו הנוצרים השכלה גבוהה בחסות מוסדות המיסיון של המעצמות הקולוניאליות וחתרו להשתלב בחברת הרוב כשווי מעמד . ואכן רבים מהם הפכו לחלק מהשכבה...
אל הספר