את מרבית יומנו האחרון ביחד בילינו בקריאה ובכתיבה בחדר שמול חדר השינה שלנו . ריצ'רד עבד על הקדמה שהסכים לכתוב לספרו של עמית למקצוע , ואני קראתי . הוא היה עייף מאוד ונרדם מדי פעם , אבל זה היה יום טוב . יום שלו ופרטי . קראתי לו ממה שכתבתי יום קודם לכן עבור הספר שלי על התרוממות רוח , מנהג שסיגלנו לעצמנו לאחר שחלה לראשונה בלימפומה . ציטטתי את רוברט לואיס סטיבנסון , וריצ'רד ביקש שאקרא לו מהמאמר המקורי של סטיבנסון , שעוסק בנעורים ובזקנה . הכנתי לנו כוס תה והתחלתי לקרוא . "ניתן להשוות את מסלול חיינו הפזיז לזרם מהיר שבו נישא האדם " , כתב סטיבנסון . " אין לנו אלא הצצות ונגיעות ; אנו נתלשים מרעיונותינו ; אנו מסתחררים סביב סביב ומוצגת בפנינו השקפת עולם כזו או אחרת עד שרק שוטים ונוכלים יכולים להחזיק בדעותיהם . אנו מביטים לרגע במצב קיום וטוענים שחקרנו אותו ; השקפתנו המשוכללת והמנומקת ביותר אינה אלא התרשמות " . טענתו של סטיבנסון , שלא משנה כמה יעמיק אדם במחקרו לעולם לא תהיה הבנתו שלמה ותהיה בגדר התרשמות בלבד , עוררה בריצ'רד עניין . הוא נראה מעודד ומוטרד כאחד ביחסו להבחנה זו , ודיבר על ידע חלקי ומשתנה...
אל הספר