מאז מלחמת העולם השניה גדלה ההתעניינות בהתנהגות במצבי לחץ שונים וכן בחיי היומיום , ונאגר מידע רב על סגנונות התמודדות שונים אצל אנשים בריאים . בשנות השישים החלו להופיע עבודות של מעקב לאורך זמן אחרי אוכלוסיות נורמליות , וזאת בניגוד למחקרי מעקב קודמים , שהגדירו את הנורמה מתוך אוכלוסיה עם תסמונות נפשיות . אלה הכניסו את הממד ההתפתחותי לחקר הנורמה . עבודות אלה הצביעו על כך , שהתפתחות תקינה היא רציפה ברוב המקרים , כך שאנשים נוטים להמשיך בסגנון התפתחות אחיד . לעתים רחוקות רואים התפתחויות יוצאות דופן , המצליחות לחזור למצבים נורמטיביים לאורך זמן . הגישות לנורמה בפסיכיאטריה בפסיכיאטריה אפשר למצוא את כל הגישות לנורמה שתוארו לעיל . האסכולות השונות משתמשות לעתים בהגדרות שונות של נורמה . ההגדרה החברתית בולטת מאוד בזרמים של פסיכיאטריה קהילתית ולעתים בזרמים של האנטי-פסיכיאטריה . דוגמה לגישה קהילתית זו היא ההגדרה של סכיזופרניה כמצב נורמטיבי בתת-מערכת חברתית ייחודית . לעומתה , הגישה הקלינית היא טיפוסית . דוגמה לכך נמצא במיון מחלות הנפש . בדומה לגישה המופיעה בגישות פסיכולוגיות , גם לפסיכיאטריה הקלינית עמדה...
אל הספר