' הטור השביעי' הפיוטי לנתן אלתרמן היה מושך לבו של הקורא בקסמיו . חדשות היום היו מתכנסות שם , מצפות , כביכול , לדברו של בעל הטורים שיבוא וישפיע עליהן מאורו המיוחד . לרצונן , כביכול , היו אלו ניתנות לשטף השורה הארוכה והשורה הקצרה , לנשימה ההומוריסטית הארוכה ולנשימה הסאטירית הקצרה , לשוני מיקצב ולשוני חריזה , כאילו כל אלה דרך הטבע הוא להן . החדשות היו נוהרות , דומה , אל הדימויים , ההשאלות , הקולות והצבעים שהמשורר היה משווה עליהן , מתעטפים ומתקפלים בהללו . קלות הכתיבה נראית היתה באה מן ההישמעות העמוקה של הבעיות — רובן לאומיות או חברתיות , ומקצתן נוגעות למאורע אישי בשולי הדרכים שבמדינה — למגע עטו של המשורר . אך לעולם לא היה 'הטור השביעי' ממצה את עצמו עד תכליתו . שלא כדרך המאמר הפובליציסטי , הדן גם הוא באותם עניינים ממש , והוא מביע את כל אשר לו ומסתלק עד בוא הגיליון הבא של העיתון , היה הטור משאיר אחריו הדים ובני הדים , שבדרך כלל לא היו נסמכים עד גמירא לעניינים שנדונו בו מלכתחילה . מי שהקדיש שהות פנימית משלו לרחשים האלה עם הסתיים הטור , ודאי שהיה מבחין בעובדה מופלאה זו : הדיון בחומר היום יומי...
אל הספר